פסק-דין בתיק ע"א 3702/04

פסק דין זה מעורר שאלה מקדמית. מה דינה של פסיקתה, אשר נטען לגביה כי אינה משקפת את תוכנו של פסק הדין, לענין ערעור.

העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:

המערערים מונו לנאמן ולמנהל מיוחד של חברה שעסקיה קרסו וניתן נגדה צו הקפאת הליכים. למרבה הצער תקופת הקפאת ההליכים נכשלה ובנוסף על החובות שצברה החברה עובר להקפאת ההליכים נוספו חובות בגין פעילותה בתקופת ההקפאה.

בהחלטתה מיום 24.12.03 דנה כב' השופטת ו' אלשיך בשאלות שהתעוררו עקב כשלון הקפאת ההליכים (פש"ר 1357/03, 1734/02 בענין מיאב חברה קבלנית בע"מ).

לאחר שבחנה את טיעוני הצדדים, קבעה כב' השופטת אלשיך כי המנהל המיוחד והנאמן נהגו בתפקידם שלא כדין והפרו את החלטות בית המשפט ומשכך "אין מנוס מלהסיק כי על הנאמן והמנהל המיוחד, אשר פעל בלא היתר בנכסים שאינם שלו, לשאת אישית בנזקים שגרם, ולדאוג לפירעון המגיע לנושי תקופת ההקפאה ביחד ולחוד, ככל שסכום זה אינו מצוי בקופת הכינוס, במסגרת הנכסים עליהם זוכים נושים אלו לקדימות, כאמור בהחלטתי זו..." (עמ' 33-34). בהמשך קבעה כב' השופטת את מנגנון אומדן החוב וחלוקת הכספים (עמ' 34-35).

המשיבה 1 נכללת בקטגוריה של נושי תקופת ההקפאה בשל סחורה שסיפקה לחברה בעת שנוהלה על ידי המערערים.

לאחר שלא עלה בידה לגבות את חובה מקופת הכינוס, פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה למתן פסיקתה ביחס ליתרת החוב שאושרה על ידי הכונסת ולא נפרעה.

כב' הרשם השופט א' שילה ביקש את תגובות המערערים ולאחר שבחן את טענות הצדדים, אישר את הפסיקתה כמבוקש - לטענת המערערים הפסיקתה בנוסח כפי שאושר על ידי כב' הרשם חורגת מפסק הדין ואינה תואמת את האמור בו ומכאן הערעור שבפני.

סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 קובע:

"(א) פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי, דינו, לענין ערעור, כדין פסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם.

(ב) החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני בית המשפט שבו הוא משמש רשם, ורשאי בית המשפט לדון בו בשופט אחד."

לפיכך, נשאלת השאלה, האם חתימתו של הרשם על הפסיקתא מהווה פסק דין או החלטה אחרת.

על פי הוראות תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 הפסיקתה אמורה לשקף את התוצאה האופרטיבית של פסק-דין או החלטה, שכבר ניתנו, ללא נימוקים והיא תחתם על ידי שופט או רשם.

בספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 523 דן המחבר בשאלה מה הדין כאשר פסיקתה שנערכה אינה תואמת את ההחלטה, אלא עומדת בסתירה לה ומבהיר:

"אם נדחתה התביעה, הרי זה פסק דין הניתן לערעור, אך אם הועבר הענין לבית משפט אחר, הרי זו 'החלטה אחרת', אשר אינה ניתנת לערעור אלא ברשות."

במקרה בו צד רואה עצמו נפגע על ידי החריגה ממסגרת פסק הדין רשאי הוא לערער עליה ו "דרך תקיפתה של הפסיקתה במצב כזה צריכה להיגזר ממעמדה של ההחלטה המקורית אותה באה הפסיקתה לשקף ולתרגם. אם מדובר בפסק דין, תקיפת הפסיקתה תהא בערעור בזכות. אם מדובר בהחלטה אחרת תקיפת הפסיקתה תהא בבקשת רשות  לערער." (ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד זרח רוזנבלום תק-על 2002 (1) 757).

מאחר שהפסיקתה עניינה חיוב בתשלום והיא מסיימת את המחלוקת בין הצדדים המסקנה המתבקשת היא כי הדרך להשיג עליה היא לבקש תיקונה על ידי כב' הרשם (אם הדבר ניתן בנסיבות הענין) או על ידי הגשת ערעור לבית המשפט העליון, כפי שנקבע בע"א 235/79 יוסף גופר ואח' נ' דוד עמר ו-4 אח' פ"ד לד(2) 321, 323.

"כשפסיקתה נוגדת את דעתם המפורשת והמנומקת של השופטים יש לתקן את הפסיקתה, ואם הדבר לא נעשה על ידי בית-המשפט עצמו, נעשה זאת אנחנו היושבים בערכאת ערעור על פי הכח הנתון לנו בתקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי. (תקנה 462 כיום - ש.ד.) ."

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין אני מוסמכת לדון בערעור על הפסיקתה שנחתמה על ידי כב' הרשם ואני דוחה את הערעור.